אבא שלי

התמונה הפותחת באתר משנת 2011, מייצגת עבורי מורשת ותלווה את פועלי לעד. היא השער לכל מה שמגדיר אותי.
אבי ז"ל נפטר ב 24 למרץ 2014 והפך את התמונה הנדירה הנ"ל לפיסת היסטוריה המונצחת בפריים אחד, שצולם ב 1948 בחנות צילום באיטליה.
היהודים נרדפו ע"י הנאצים עד לסיום מלחמת העולם השנייה ב-1944 ובחלוף 4 שנים החלו לעלות ארצה.
משפחת עגיב עזבה לאיטליה,  תוך כדי שהיא משאירה את כל רכושה מאחור בטריפולי. בהמתנה לקבלת אישור עליה הם שהו באיטליה כשנתיים.
הם היו מחוסרי כל אך חדורי תקווה להגשים את החלום ולעלות לארץ ישראל.
בתמונה רואים את סבי ז"ל, רפאל (אני נקרא על שמו), סבתי ז"ל מיסה, ואבי ז"ל משה (מוסה) עגיב.
לא זכיתי להכיר את סבא שלי, אך ניחוחות המטבח הטריפולטאי במטבח ביתה של סבתי זכורים לי היטב מנוף ילדותי.
אבא שלי אהב את הצבא (היה איש קבע), המשטרה (התנדב), את עבודות הבניין (היה קבלן ) את הקוסקוס, המפרום החריימי, המסייר הפילפילצ'ומה והמרדומה.
(זה לא נגמר) את הרוזטה, הבוריקה, הכעכים, את המכ-רות, את ההסידה, הקרפים, הבולו, הרינגה, הצ'רצ'י, חלוויאת, אבל יותר מהכל הוא אהב את אמא שלי.